<h1>ספר המצות לרמב"ם — לאוין קצ"ה</h1>
<h2>דף סג.</h2>
והמצוה הקצ"ה היא שהזהירנו מהיות זולל וסובא במאכל ובמשתה בימי הנערות ובתנאים המתוארים בבן סורר ומורה. והוא אמרו יתעלה (קדושים י"ט) לא תאכלו על הדם. ובאור זה שבן סורר ומורה מכלל מחוייבי מיתות בית דין ובא לשון התורה (ר"פ תצא) בו בסקילה וכבר בארנו בהקדמות זה המאמר (עמ' ר') שכל מה שחייב בו הכתוב כרת או מיתת בית דין הוא מצות לא תעשה זולת הפסח והמילה כמו שבארנו. אם כן אחר שדין זולל וסובא על התנאים הנזכרים בסקילה ידענו שהמעשה הזה מוזהר ממנו בהכרח ונתבאר העונש ונשאר שנחקור על האזהרה לפי שרשנו (שם וש"נ) לא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר. ולשון גמר סנהדרין (ס"ג.) אזהרה לבן סורר ומורה מנין תלמוד לומר לא תאכלו על הדם. רוצה לומר לא תאכל אכילה שהיא מביאה לשפוך דם והיא אכילת זולל וסובא שהוא חייב עליה מיתה. וכשאכל האכילה ההיא הרעה על הדרכים ההם אשר לא טובים כבר עבר על לאו ואעפ"י שזה הלאו הוא לאו שבכללות כמו שבארנו בשרש התשיעי (עמ' רס"ד—ו'). כי זה אינו רחוק. שאחר שהעונש מפורש אין לחוש על האזהרה אם היא מן הדין או מלאו שבכללות. וכבר התבאר זה פעמים והקדמנו ממנו משלים (עמ' ר"ב ול"ת כ"ו וש"נ). וכבר התבארו דיני מצוה זו בפרק שמיני מסנהדרין.
